ב-15 ביוני 2026, אלכסנדר לוקשנקו נתן ראיון לערוץ הטלוויזיה Al Arabiya ושוב עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: ניסה לכסות על פוטין במקום שבו העובדות כבר מזמן לא תואמות את האגדה הקרמלינית. הפעם, בגרסתו, הצבא הרוסי לא נכשל תחת קייב באביב 2022, לא נתקל בהתנגדות אוקראינית ולא נאלץ לסגת.
לא.
כביכול ‘רימו’ אותה.
ובין אלה שלפי דברי לוקשנקו, כביכול השתתפו ב’רמאות’ הזו, הופיעו באופן בלתי צפוי הוותיקן, ‘הלובי היהודי’ ו’ישראלים’. התקשורת הרוסית העבירה את דבריו על כך שכוחות אלו כביכול דיברו בשם ולדימיר זלנסקי: ‘זהו, הולכים לשלום, מסכימים’.
לישראל זו לא פרט שולי. זה לא סתם גסות נוספת של הדיקטטור ממינסק ולא ניסיון רגיל למצוא חן בעיני מוסקבה.
זו מבנה מסוכן: ישראל נגררת למלחמה זרה כאשמה נוחה על הכישלון הרוסי.
לוקשנקו לא מסביר את המלחמה – הוא מציל את גרסת מוסקבה.
באביב 2022, הכוחות הרוסיים עמדו תחת קייב. זה היה החישוב הראשון והקולני ביותר של הקרמלין: לשבור במהירות את אוקראינה, לקחת את הבירה, להכריח את המדינה להיכנע ולהראות לעולם שההתנגדות חסרת תועלת.
אבל קייב לא נפלה.
אוקראינה עמדה. הצבא הרוסי נסוג. אחרי בוצ’ה, אירפין, הוסטומל והערים ההרוסות התברר: לא מדובר ב’מבצע שלום’, אלא במלחמה גדולה שרוסיה הביאה לאדמת אוקראינה.
זהו העובדה שלוקשנקו מנסה לכסות.
אסור לו לומר: ‘רוסיה לא הצליחה’. אסור לו לומר: ‘אוקראינה עמדה’. אסור לו לומר: ‘פוטין טעה’. לכן מופיעה גרסה אחרת – לא תבוסה, אלא ‘רמאות’. לא כישלון הצבא, אלא ‘מזימה של מתווכים’. לא התנגדות אוקראינית, אלא כביכול משחק סודי של מישהו.
וכאן מכניסים את ישראל לתמונה.
לא פקיד מסוים. לא מסמך רשמי. לא הקלטת משא ומתן. לא החלטה פומבית של הממשלה.
פשוט – ‘הלובי היהודי, ישראלים’.
נוסחה כזו לא מבהירה את ההיסטוריה. היא מחשיכה אותה. ועושה זאת בדיוק כפי שצריך לתעמולה: ככל שפחות עובדות, כך יותר מקום לרמיזות.
למה זה נשמע במיוחד מדאיג לישראל
לוקשנקו יכול היה לומר: היו משאים ומתנים, היו מתווכים, היו קשרים, היו ערוצים שונים. בתחילת המלחמה הגדולה אכן היו ניסיונות דיפלומטיים לעצור את הטבח. אז ישראל שמרה בזהירות על קשר גם עם קייב וגם עם מוסקבה, כי לישראל היו שאלות ביטחוניות משלה, סוריה, נוכחות רוסית באזור, קהילות יהודיות והכיוון האוקראיני.
אבל קשר דיפלומטי – זה לא ‘רמאות רוסיה’.
תיווך – זה לא ערובה לכניעת אוקראינה.
שיחות על שלום – זה לא הוכחה לכך שישראל או ‘ישראלים’ הכריחו את פוטין להסיג את הכוחות מקייב.
לוקשנקו מחליף את המשמעות. הוא לוקח את הרקע הדיפלומטי המורכב של 2022 והופך אותו למיתוס קרמליני נוח: מוסקבה כביכול הייתה מוכנה לשלום, אבל שוב רימו אותה.
לציבור הישראלי כאן חשובה הלשון עצמה. כשדיקטטור מדבר לא על ראש ממשלה מסוים, דיפלומט או החלטת מדינה, אלא על ‘הלובי היהודי’ ו’ישראלים’, זה כבר לא רק פוליטיקה. זה כניסה לשטח הישן של קונספירולוגיה – לשם, שבו תמיד מחפשים ‘השפעה יהודית’, ‘הסכמים סודיים’ ו’אשמים מאחורי הקלעים’.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הרגע הזה כמפתח: ישראל במילותיו של לוקשנקו משמשת לא כעובדה, אלא כסמל. סמל שעליו נוח להשליך צל, מבלי להציג הוכחות.
מקייב לעזה: לוקשנקו מקשר בין מלחמות שונות לתוכנית אנטי-ישראלית אחת
באותו ראיון לוקשנקו התבטא בחריפות על ישראל בגלל המלחמה ברצועת עזה. הוא דיבר על ילדים שנהרגו, האשים את ישראל בהרס והצהיר שהמדינה צריכה ‘להתעשת’ ולחשוב על קיומה העתידי.
זה כבר רמה אחרת.
לבקר את החלטות ממשלת ישראל אפשר. להתווכח על מבצע צבאי אפשר. לדון באסון הומניטרי בעזה גם אפשר וצריך. אבל כשאדם, שמשטרו תלוי שנים במוסקבה, מתחיל לדבר על ‘קיומה העתידי’ של ישראל, זה לא נשמע כמו דאגה הומניטרית.
זה נשמע כמו איום, עטוף בתגובה פוליטית.
במיוחד אם ליד זה עומדת החלק הראשון של הראיון: ‘ישראלים’ כביכול רימו את רוסיה ב-2022. יוצאת שרשרת אחת. קודם ישראל הופכת למשתתפת באגדה הקרמלינית על הכישלון תחת קייב. אחר כך מאשימים את ישראל בגלל עזה. ואז נשמעת אמירה על קיומה העתידי של המדינה היהודית.
מקרה? נוח מדי למוסקבה, טהרן ולכל מי שמנסה כבר זמן רב לחבר את הנרטיב האנטי-אוקראיני והאנטי-ישראלי לחבילה אחת.
מה לוקשנקו באמת מוכר לקהל שלו
הוא לא מוכר אמת. הוא מוכר תירוץ.
בגרסתו פוטין לא תוקפן, אלא אדם ש’רימו’ אותו. רוסיה לא תקפה, אלא כביכול ניסתה להגיע להסכמה. אוקראינה לא עמדה, אלא פשוט ניצלה הבטחות של אחרים. בלארוס לא שותפה לתקיפה, למרות שממש משטחה בפברואר 2022 יצאו הכוחות הרוסיים לקייב.
וישראל – לא מדינה עם אינטרסים ביטחוניים מורכבים משלה, אלא כוח מעורפל שניתן להעמיד ליד הוותיקן ולהאשים בכישלון של אחרים.
זו תוכנית מאוד נוחה.
היא מסירה אחריות ממוסקבה. היא מלבינה את פוטין. היא מאפשרת ללוקשנקו להיראות שוב לא כשותף לתוקפנות, אלא כאדם שכביכול ‘ידע איך היה צריך להגיע להסכמה’.
אבל מאחורי התוכנית הזו רואים את העיקר: לוקשנקו לא יכול לצאת מתפקיד השירות הפוליטי של הקרמלין. הוא יכול לשנות את הטון, לתת ראיון לערוץ ערבי, לדבר על שלום, להתנצל בפני זלנסקי – אבל ברגע המכריע הוא עדיין חוזר על מה שפוטין צריך.
התנצלויות לזלנסקי לא מבטלות את תפקיד בלארוס
באותו חבילת מידע ב-15 ביוני 2026 לוקשנקו הצהיר שאוקראינה לא צריכה לצפות לפעולות צבאיות מצד בלארוס, והתנצל בפני ולדימיר זלנסקי על התבטאויות חריפות. התקשורת האוקראינית העבירה את החלק הזה בנפרד: הוא ניסה להראות שמינסק כביכול לא רוצה להרחיב את המלחמה ישירות.
אבל הבעיה היא לא בטון.
הבעיה היא בזיכרון.
בלארוס כבר שימשה כבסיס לתקיפה על אוקראינה. ב-2022 זו לא הייתה טריטוריה נייטרלית. דרכה עברה המכונה הצבאית הרוסית. לכן כל מילותיו של לוקשנקו על שלום יש לקרוא ליד פעולות משטרו, ולא במקומן.
הוא יכול לומר לזלנסקי ‘סליחה’. יכול להבטיח שלא מתכוון להילחם. יכול לספר לערוץ ערבי שרצה שלום.
אבל כל עוד הוא חוזר על גרסת הקרמלין על ‘רוסיה שרימו אותה’, זה לא פיוס. זו ניסיון לכתוב מחדש את ההיסטוריה.
למה ישראל לא יכולה להתעלם מהאמירה הזו
ישראל לעיתים קרובות הופכת למטרה נוחה שם, כאשר משטרים אוטוריטריים צריכים להסביר את כישלונותיהם. כך היה לא פעם: אם העובדות מפריעות, מופעלת הרמיזה. אם אין הוכחות, מופיעים ‘לובי’, ‘מאחורי הקלעים’, ‘השפעה’, ‘כוחות סודיים’.
האמירה של לוקשנקו מסוכנת בדיוק בגלל זה.
היא לא מוכיחה את השתתפות ישראל בהחלטה כלשהי לגבי קייב. היא לא מסבירה מי בדיוק דיבר בשם זלנסקי. היא לא מראה אף מסמך, אף תאריך של משא ומתן, אף מעמד רשמי.
אבל היא משליכה למרחב הציבורי רעל נוח: כאילו ‘ישראלים’ תרמו לכך שהמלחמה באוקראינה לא הסתיימה כפי שפוטין רצה.
ל-NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency זה הזווית הישראלית המרכזית של הסיפור. לוקשנקו לא רק משקר על המלחמה. הוא משתמש בישראל ככלי פוליטי להצלת המיתוס על פוטין.
והוא עושה זאת ברגע שבו הרטוריקה האנטי-ישראלית בעולם כבר מתחזקת על רקע המלחמה בעזה.
סיכום
ב-15 ביוני 2026 לוקשנקו לא אמר שום דבר מקרי. הוא אסף בראיון אחד כמה תזות שצריכות למוסקבה: רוסיה כביכול רצתה שלום, פוטין כביכול רימו אותו, אוקראינה כביכול יכלה לסיים את המלחמה מוקדם יותר, בלארוס כביכול לא רוצה להילחם, וישראל צריכה לחשוב על קיומה העתידי.
זה לא ניתוח.
זו שירות פוליטי.
לוקשנקו שוב מכסה על פוטין, אבל עכשיו עושה זאת דרך ישראל. הוא מנסה להפוך את הכישלון הרוסי תחת קייב לסיפור על ‘הוותיקן’, ‘הלובי היהודי’ ו’ישראלים’. ואז מוסיף לזה את עזה ואת האמירה על קיומה של ישראל.
כך נראית לא דיפלומטיה, אלא חיבור תעמולתי.
רוסיה לא לקחה את קייב לא כי מישהו רימה אותה. רוסיה לא לקחה את קייב כי אוקראינה התנגדה. וישראל בסיפור הזה נחוצה ללוקשנקו רק לדבר אחד – כדי שלאגדה של פוטין יהיה אשם חיצוני חדש.
…
אורי גלר, טראמפ ו”נשק בתדר נמוך”: איך גרסה מוזרה הגיעה לחדשות בישראל - 23 יוני 2026, 13:07,
- Новости Израиля
יהודים מאוקראינה: אהרון דוד גורדון – שורשים אוקראינים של האידיאולוג הציוני ותולדות “גורדוניה” - 22 יוני 2026, 20:48,
- Новости Израиля
ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22 יוני 2026, 20:48,
- Новости Израиля