יובל נח הררי לא אומר לישראל לוותר על הכוח.
זה חשוב להדגיש מיד, כי אחרת קל לעוות את מחשבתו. הוא לא מציע למדינה שעברה את ה-7 באוקטובר לחיות באשליות. הוא לא מתווכח עם הצורך של ישראל בצבא, מודיעין, גבולות, מוכנות למכה ויכולת להגיב לאיומים של חמאס, חיזבאללה, איראן ואויבים אחרים.
אבל הררי מדבר על משהו אחר: אם הכוח הופך לא לכלי הגנה אלא לאמונה היחידה של המדינה, אז הוא מפסיק לספק ביטחון. הוא מתחיל לדרוש יותר ויותר כוח.
ובשלב מסוים המדינה כבר לא מגנה על העתיד, אלא נתקעת בהווה, שבו כל יום מוסבר באיום חדש, אויב חדש, תירוץ חדש והכרח חדש ללחוץ חזק יותר.
בדיוק כאן השיחה שלו ב-26 במאי 2026 עם עזרא קליין נשמעת לא כהרצאה פילוסופית, אלא כאזהרה לישראל, אוקראינה, אירופה ולכל העולם, שמתרגל שוב לשפת האימפריות, האולטימטומים והסחיטה בכוח.
כאשר הכוח הופך לשפה היחידה
בראיון הררי מתווכח עם נוסחה פשוטה ומאוד מפתה: העולם נשלט על ידי כוח, שליטה ודומיננטיות.
במבט ראשון, אחרי ה-7 באוקטובר נוסחה כזו נראית משכנעת במיוחד. הישראלים ראו שארגון טרור יכול לפרוץ את הגבול, להרוג אנשים חפים מפשע, לקחת בני ערובה ולהפוך את החיים האזרחיים לסיוט. אחרי כזה קל לומר: מספיק עם האשליות, יש רק כוח.
אבל כאן המלכודת.
הררי מזכיר: חברות אנושיות לא נבנות רק על כוח גס. אם רק היא הייתה עובדת, אנשים לא היו יוצרים מדינות, צבאות, אוניברסיטאות, בתי חולים, מערכות מס, הסכמים בינלאומיים וקהילות לאומיות. ההיסטוריה האנושית הגדולה היא לא רק היסטוריה של אלימות. זו גם היסטוריה של אמון בין זרים.
חייל הולך להגן על אנשים שמעולם לא ראה.
רופא מטפל בחולה לא כי הוא קרוב משפחה שלו.
אזרח משלם מיסים לא כי הוא מכיר אישית את כל הפנסיונרים, התלמידים והפצועים שהכסף הזה יעזור להם.
זו הכוח של ההיסטוריה המשותפת. לא מיתוס במובן של שקר, אלא קשר, שבלעדיו החברה מתפרקת לפחדים פרטיים ואינטרסים פרטיים.
למה “חזקים” לעיתים קרובות טועים בחישוביהם
הררי מביא דוגמה של פוטין, שהיה בטוח שאוקראינה תקרוס תוך 48 שעות.
היא לא קרסה.
וזה שיעור חשוב לא רק לאוקראינה. זה שיעור לכל הפוליטיקאים שמסתכלים על המפה, סופרים טנקים, טילים, כסף, אוכלוסייה – ולא רואים את מה שאי אפשר למדוד במהירות: רצון החברה, זהות, סולידריות אופקית, נכונות האנשים להגן על הבית.
פוטין הימר על כוח גס וטעה בדיוק במקום שבו אימפריות טועות שוב ושוב. הוא קיבל את המדינה כמנהל, את העם כמסה, ואת הפחד כערובה לניצחון.
אוקראינה הראתה את ההפך.
לישראל הדוגמה הזו חשובה לא כי המצב האוקראיני והישראלי זהים. הם שונים. אבל שתי המדינות חיות בעולם שבו אויבים בודקים: האם אפשר שוב לכבוש, להרוג, ללחוץ ולחכות שהשאר יתרגלו.
לאומיות: אהבה לשלהם או פולחן שנאה
אחת החלקים החזקים בשיחה של הררי היא ההגנה שלו על הלאומיות מפני אלה שהפכו את הלאומיות לקריקטורה.
הוא אומר: לאומיות במובן הנורמלי היא לא שנאה לזרים. זו אהבה לשלהם.
זה נשמע פשוט, אבל לישראל זו כמעט נושא מרכזי. האומה הישראלית נבנתה כפרויקט של אחריות הדדית: צבא, עלייה, עברית, זיכרון, קיבוצים, ערים, אוניברסיטאות, רפואה, פריצת דרך טכנולוגית, היכולת לאסוף אנשים ממדינות שונות ולעשות מהם חברה.
לאומיות כזו לא דורשת היסטריה מתמדת.
היא לא דורשת שכל ויכוח בתוך המדינה יוכרז כבגידה. היא לא דורשת לשנוא את כל הסובבים כדי להוכיח נאמנות לשלהם.
אבל כאשר הרעיון הלאומי מתחיל להזין את עצמו רק מפחד ושנאה, הוא בהדרגה אוכל את עצמו. בהתחלה האויב הוא האויב החיצוני. אחר כך – האופוזיציה. אחר כך – בתי המשפט. אחר כך – העיתונות. אחר כך – חצי מהעם שלו.
כך חברה יכולה להישאר חזקה מבחוץ, אבל להיחלש מבפנים.
לישראל זה מסוכן במיוחד, כי המדינה לא יכולה להרשות לעצמה ריקבון פנימי. יש לה מעט מדי עומק אסטרטגי, יותר מדי אויבים ומחיר טעות גבוה מדי.
באמצע השיחה הזו חשוב לקבע את העיקר: נאנובסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה נושאים כאלה לא כפילוסופיה מופשטת, אלא כחלק מהאג’נדה האמיתית של ישראל, אוקראינה והעולם היהודי. כי היום המלחמה לא מתנהלת רק בחזיתות. היא מתנהלת בפוליטיקה, בזיכרון, במדיה, ברשתות החברתיות, בטכנולוגיות ובסיפורים עצמם, שדרכם חברות מסבירות לעצמן מי הן.
אוקראינה והטאבו שאסור לשבור
הררי מדבר בנפרד על הטאבו הבינלאומי על כיבוש מדינות זרות בכוח.
הטאבו הזה מעולם לא היה מושלם. העולם אחרי מלחמת העולם השנייה לא הפך לגן עדן. היו מלחמות, כיבושים, פשעים, ציניות של מעצמות גדולות.
אבל בכל זאת היה כלל בסיסי: אי אפשר פשוט לבוא ולקחת מדינה זרה כי אתה חזק יותר.
רוסיה שוברת את הכלל הזה.
ואם העולם יתרגל סופית ללוגיקה כזו, זה לא יהפוך בטוח יותר לאף אחד. לא לאוקראינה. לא לישראל. לא למדינות קטנות. לא למדינות בינוניות. אפילו למעצמות גדולות לא יהיה שקט יותר, כי כולם יתחילו להתחמש עוד יותר.
כשנעלם האמון בכללים, נשאר מרוץ הפחד.
ומרוץ הפחד תמיד יקר יותר מפוליטיקה. הוא לוקח כסף מרפואה, חינוך, תשתיות, מדע, סיוע חברתי. הוא הופך כל מדינה לעצבים, לחשדנות ולמוכנות לגרוע ביותר.
ישראל בין רומא ליאבנה
הקטע הישראלי הכואב ביותר אצל הררי הוא לא על עזה ואפילו לא על נתניהו. הוא עמוק יותר.
הוא מדבר על אלפיים שנות היסטוריה יהודית אחרי חורבן בית המקדש השני. על יבנה. על יוחנן בן זכאי. על המסורת שבה העם היהודי שרד לא בזכות לגיונות, אלא בזכות לימוד, ויכוח, טקסט, זיכרון, חוק והיכולת להיות שונה.
זה לא מבטל את הציונות.
להפך, הציונות קמה כי העם היהודי לא יכול היה יותר להסתמך רק על חסד זרים. היהודים היו צריכים בית, צבא, אדמה, שפה, מדינה, כוח.
אבל הכוונה לא הייתה פשוט להפוך לרומא.
לא הייתה הכוונה שאחרי אלפיים שנות גלות לומר: עכשיו גם אנחנו הבנו שהעיקר הוא לגיונות, חומות וערים הרוסות.
השאלה האמיתית נשמעת אחרת: האם מדינה יהודית יכולה להיות חזקה ובאותו זמן לא לאבד את המסורת היהודית של ביקורת עצמית, חוק, ויכוח ודאגה מוסרית?
זו שאלה קשה. לפעמים אפילו לא נעימה.
אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לא לשאול אותה.
הכאב של האחר לא עושה את הכאב שלך קטן יותר
אחרי ה-7 באוקטובר הכאב הישראלי עצום. הוא לא הסתיים ביום ההתקפה. הוא ממשיך במשפחות ההרוגים, בגורלות החטופים, בטראומה של הניצולים, בפחד של תושבי הדרום והצפון, בתחושה שהחוזה הקודם בין המדינה לאזרח הופר.
לכן לרבים מהישראלים קשה לשמוע על סבלם של הפלסטינים.
לא כי הם לא מבינים כלום. אלא כי בפנים עולה הגנה: אם עכשיו נדבר על הכאב שלהם, כאילו הכאב שלנו יהפוך קטן יותר, כאילו חמאס יקבל הצדקה, כאילו העולם שוב ידרוש מישראל לשתוק ולסבול.
אבל הררי דווקא מפריד בין האחד לשני.
להכיר בסבלו של ילד פלסטיני – לא אומר להצדיק את חמאס.
להכיר בסבל של משפחה ישראלית – לא אומר לאשר כל החלטה של ממשלת ישראל.
הכאב לא חייב להיות תעמולה.
הבעיה מתחילה שם, כשהחברה כבר לא יכולה להחזיק שתי מחשבות בו זמנית. כן, חמאס ביצע טבח טרוריסטי. כן, אזרחים פלסטינים גם סובלים. כן, לישראל יש זכות להגן על עצמה. כן, עוצמת התגובה והאסטרטגיה הפוליטית דורשות שאלות. כן, האויב אכזרי. כן, אכזריות האויב לא משחררת את המדינה מאחריות על הבחירות שלה.
זה יותר מסובך מסיסמה.
אבל פוליטיקה בוגרת תמיד יותר מסובכת מסיסמה.
חמאס בעצמו השמיד את הניצחון הפוליטי שלו
הררי מדבר בחריפות על ה-7 באוקטובר: חמאס השיג הלם צבאי, אבל באכזריותו הרס את האפשרות לניצחון פוליטי גדול.
אם הטרוריסטים היו תוקפים רק חיילים, אם לא היו הורגים ולא חוטפים אזרחים, אם לא היה סדיזם, טבח, אלימות מופגנת, התגובה הבינלאומית הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי.
אבל חמאס עשה את מה שעושה ארגון טרור: פגע באזרחים, הפך את הרצח להודעה, ואת הגוף האנושי לכלי של מופע פוליטי.
בדיוק בגלל זה אי אפשר לטשטש את טבעו של חמאס במילים יפות על “התנגדות”.
אבל כאן יש גם שכבה שנייה. חמאס רצה שישראל תגיב כך שהעולם יתחיל לראות את ישראל בעיני אויביה. זו לוגיקה קלאסית של תנועות טרור: לעורר את היריב החזק לתגובה שתהרוס את ההון המוסרי שלו.
ישראל ניצחה בהרבה קרבות.
אבל השאלה של הררי היא אחרת: איזו היסטוריה ישראל תשאיר אחרי המלחמה הזו?
רשתות חברתיות, בינה מלאכותית והמלחמה החדשה על האדם
הלאה השיחה יוצאת מגבולות ישראל, אבל בעצם נשארת על ישראל גם כן.
הררי אומר: רשתות חברתיות לא השמידו את האמון. הן העבירו אותו מאנשים לאלגוריתמים.
האדם כבר לא מאמין לעיתונאים, למדענים, לרופאים, לבתי המשפט, לאוניברסיטאות, למדינה. אבל הוא מאמין לפיד שמציע לו כל יום פחד, זעם, קונספירציה, השפלה, איום ואויב.
למה?
כי האלגוריתם לא צריך אמת. הוא צריך מעורבות. והכי טוב מעורבים פחד, שנאה וזעם.
ישראל אחרי ה-7 באוקטובר מצאה את עצמה בתוך סערה דיגיטלית מושלמת: צילומי התקפות, סרטוני חטופים, ויכוחים על עזה, לחץ בינלאומי, מלחמה פוליטית פנימית, תעמולה איראנית, נרטיבים רוסיים, פוסטים רגשיים, קטעים ללא הקשר, צעקות במקום ניתוח.
מרחב כזה לא עוזר לחברה לחשוב.
הוא מחזיק אותה במצב של התרגשות מתמדת.
והאדם לא נוצר לחרדה אינסופית. במוקדם או במאוחר הוא או מתפרץ, או מתקשח, או מפסיק להרגיש.
בינה מלאכותית כהגירה חדשה
החלק המטריד ביותר בראיון הוא על עתיד הבינה המלאכותית.
הררי מציע מטאפורה יוצאת דופן: בינה מלאכותית היא גל הגירה חדש. רק שזה לא אנשים שחוצים את הגבול. אלו ישויות דיגיטליות שמגיעות לכל המדינות בו זמנית ובמהירות האור.
הן יעבדו כמורים, רופאים, עורכי דין, בנקאים, יועצים, חיילים, שומרי גבול, עיתונאים, פסיכולוגים, חברים, בני זוג רומנטיים.
והן ישנו לא רק את שוק העבודה.
הן ישנו את התרבות, השפה, היחסים, הילדות, הפוליטיקה, האמון והקרבה האנושית עצמה.
אם רשתות חברתיות פרצו את תשומת הלב, בינה מלאכותית תפרוץ את ההיקשרות. היא תוכל לדבר עם האדם כאילו היא מבינה אותו יותר מכולם. לשבח, לתמוך, להסכים, להתווכח, להתאים, ליצור תחושת קרבה.
למבוגר זה סיכון.
לילד – אפשרות לשינוי כל הפסיכיקה.
ישראל כמעצמה טכנולוגית לא יכולה להסתכל על זה רק כשוק הזדמנויות. כן, בינה מלאכותית תיתן לצבא, לרפואה, לעסקים ולחינוך כלים עצומים. אבל היא גם תביא את הניסוי החברתי הגדול ביותר בהיסטוריה.
ואף אחד עדיין לא יודע איך זה יסתיים.
השאלה המרכזית לישראל
כל השיחה הזו של הררי היא לא “נגד ישראל”.
ולא “בעד חולשה”.
להפך. זו ניסיון לומר: הכוח האמיתי של המדינה הוא לא רק בצבא. הוא גם ביכולת לא לאבד את הראש אחרי טראומה. לא לקבל זעם כאסטרטגיה. לא לבלבל נקמה עם ביטחון. לא לאפשר לאויב לכתוב את ההיסטוריה שלך עבורך.
ישראל צריכה להיות חזקה.
אבל אם היא תהיה רק חזקה, זה עלול לא להספיק.
כי מדינה שורדת לא רק עם צבא. היא שורדת עם אמון האזרחים, איכות המוסדות, בריתות, כלכלה, יכולת לתיקון עצמי, אחריות המנהיגים, יציבות מוסרית והבנה ברורה למה בכלל צריך כוח.
כוח יכול לעצור התקפה.
אבל הוא לא תמיד יודע לבנות עתיד.
בדיוק בגלל זה האזהרה של הררי נשמעת כל כך חדה: ישראל לא צריכה לבחור בין ביטחון למצפון, בין צבא להיסטוריה, בין הגנה על שלה ליכולת לראות את המציאות במלואה.
המשימה הקשה ביותר היא לשמור על כל זה יחד.
ואם ישראל תצליח, היא תישאר לא רק מדינה חזקה, אלא גם חברה שזוכרת למה היא צריכה את הכוח הזה.
…
רוסיה הרגה כבר לפחות 707 ילדים אוקראינים: 4 ביוני – יום הזיכרון לילדים שנהרגו כתוצאה מהתוקפנות המזוינת של הפדרציה הרוסית - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля
שמו של חסיד אומות העולם גנריך אוסטשבסקי מונצח באודסה - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля
מגן אוקראינה היהודי צבי הירש מאודסה מת בקרב על אוקראינה – הוא חלם על מסעדה, אך בחר בחזית - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля