אוקראינה ופולין על סף מסוכן: מדוע המריבה בין שני בעלי הברית מועילה למוסקבה

פצעים ישנים שוב הועלו לבמה

יש ויכוחים שאי אפשר לפתור בצעקות.

אוקראינה ופולין שוב מצאו את עצמן קרובות לקו מסוכן: זיכרון היסטורי, ווהלין, אופה, טענות הדדיות, סמלים כואבים והצהרות פוליטיות מתחילים להישמע לא כשיחה על העבר, אלא כלחץ על ההווה. וזה קורה ברגע שבו אוקראינה נלחמת נגד הצבא הרוסי, וכל מזרח אירופה למעשה חיה במצב של בדיקת עמידות.

העיתונאי ויטלי פורטניקוב בשידור ‘אספרסו’ אמר את מה שרבים לא רוצים לשמוע ישירות: אם האוקראינים והפולנים יתחילו ריב אמיתי, התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות לשתי המדינות.

לא רק הרעה ביחסים.

לא רק קור דיפלומטי.

אלא אובדן היציבות שמוסקבה תמיד נהנתה ממנה.

פורטניקוב הזכיר: מדינות צריכות להסתכל לעתיד, גם אם בעבר היו בין העמים הרבה דברים קשים. לאוקראינים ולפולנים באמת יש היסטוריה כואבת. אבל אם להפוך את ההיסטוריה הזו לאלה פוליטית, היא תפגע לא רק בשכן – היא תפגע בשניהם.

הפוליטיקה הפולנית נכנסת למצב שלפני בחירות

ההחרפה לא נוצרה יש מאין. בפוליטיקה הפולנית כבר מרגישים את ההכנה לקמפיין הפרלמנטרי של 2027, וחלק מהפוליטיקאים שוב מוציאים מהעבר טענות ‘היסטוריות’ כלפי אוקראינה.

זה נושא נוח.

היא רגשית, רועשת, מובנת לבוחר. על זה אפשר מהר לאסוף תשומת לב, להראות ‘קשיחות’, לדבר על גאווה לאומית ולא להסביר החלטות כלכליות או פוליטיות מורכבות. כך לא רק הפוליטיקה הפולנית עובדת – כך עובדת כל פוליטיקה כשהיא צריכה אויב פשוט ואפקט מהיר.

במיוחד בולטת הקו של נשיא פולין קרול נברוצקי. הוא מקדם גישה קשוחה למחלוקות היסטוריות וקושר אותן למעשה לרמת השותפות העתידית בין ורשה לקייב.

הדוגמה החריפה ביותר – התגובה להחלטת אוקראינה להעניק לאחד מיחידות הצבא שם ‘גיבורי אופה’. לחלק מהאליטות הפולניות זה היה עילה למתקפה חדשה על קייב. אפילו עלתה רעיון לשקול לשלול מוולודימיר זלנסקי את עיטור הנשר הלבן – העיטור הגבוה ביותר של פולין, שקיבל הנשיא האוקראיני ב-2023.

הסמליות יצאה כבדה.

אוקראינה נלחמת.

פולין עוזרת לאוקראינה.

ובאותו זמן בתוך הפוליטיקה הפולנית נשמע אות: המחלוקת ההיסטורית יכולה להיות תנאי לשותפות מלאה.

פורטניקוב מזהיר: כשקייב וורשה רבות, מוסקבה מרוויחה

המחשבה המרכזית של פורטניקוב קשה אך מדויקת: מההיסטוריה של אוקראינה ופולין אפשר להסיק מסקנה אחת משותפת – כשבין האוקראינים והפולנים מתחיל ריב גדול, המדינות שלהם נעלמות מהמפה הפוליטית או מאבדות חירות.

הוא הזכיר את הרצף שלא ניתן לייחס למקריות.

בהתחלה האימפריה הרוסית התקדמה לשטחים האוקראיניים. לאחר מכן נפגעו השטחים הפולניים. אוקראינה איבדה את הסיכוי למדינה יציבה לאחר 1920. פולין הושמדה כמדינה עצמאית ב-1939. לאחר 1945 אוקראינה לא שוקמה כמדינה דמוקרטית ריבונית, ופולין מצאה את עצמה במחנה הסובייטי.

לאחר מכן גם השחרור הגיע כמעט בו זמנית.

סוף שנות ה-80.

תחילת שנות ה-90.

אוקראינה הפכה לעצמאית, פולין – חופשית.

זו לא רק מקבילה היסטורית. זו מפת הביטחון של האזור. גורלות קייב וורשה נעו לעיתים קרובות מדי זה לצד זה, כדי להעמיד פנים היום שהחלשת אוקראינה לא תשפיע על פולין.

אם אוקראינה תישבר על ידי התוקפנות הרוסית, פולין לא תהפוך לאי שקט. היא תהיה הקו הגדול הבא של לחץ. אולי לא מיד. אולי לא עם טנקים למחרת. אבל מוסקבה תמיד חוזרת למקום שבו היא רואה חולשה, עייפות ופילוג.

למה את המחלוקת הזו רואים בישראל

לישראל זו לא דרמה אירופית זרה.

הישראלים מבינים היטב שמדינה אינה מתנה לנצח. מגנים עליה עם צבא, בריתות, זיכרון ויכולת להבחין בזמן בין אויב אמיתי לשכן מורכב.

אוקראינה היום מגנה על עצמה מהצבא הרוסי. ישראל מגנה על עצמה מציר הטרור והאיראני. פולין, מדינות הבלטיות ומדינות אחרות במזרח אירופה מבינות שהאיום הרוסי לא מסתיים בגבול האוקראיני.

כל אלה חלקים מתמונה גדולה אחת.

כשמדינות דמוקרטיות מתחילות לריב ביניהן, משטרים אוטוריטריים מקבלים מרחב. כשבעלי ברית מתווכחים בקול רם יותר מאשר מדברים עם האויב, האויב מקשיב ומחייך.

לכן חדשות ישראל –Nikk.Agency מסתכלת על ההחרפה האוקראינית-פולנית לא כעל סכסוך מקומי של שכנים, אלא כעל מרכיב בביטחון הכללי. לקהל הישראלי כאן חשוב לא רק השאלה של ווהלין, אופה או הפוליטיקה הפנימית הפולנית. חשוב השאלה: מי מרוויח אם קייב וורשה מפסיקות לסמוך זו על זו?

התשובה ברורה.

מוסקבה.

ההיסטוריה צריכה לזכור, לא לסחוט

אוקראינה ופולין כבר חיפשו נוסחה לפיוס. כבר בתחילת שנות ה-2000 נשיאי שתי המדינות חתמו על הצהרות משותפות הקשורות לאירועים הטראגיים בווהלין. ב-2023 מנהיגי הכנסיות האוקראיניות והפולניות חתמו על מסר וקיימו שירות משותף ברוח הנוסחה ‘סולחים ומבקשים סליחה’.

זו לא הייתה ניסיון למחוק את העבר.

להפך.

זו הייתה ניסיון להשאיר את הזיכרון כנה, אך לא לאפשר לו להרוס את העתיד. כי זיכרון הקורבנות וסחיטה פוליטית הם דברים שונים. הראשון דורש כבוד. השני הורס אמון.

היום חלק מהפוליטיקה הפולנית למעשה מבטלת את העבודה הקודמת לפיוס. אם כל החרפה פוליטית חדשה מחזירה שוב את קייב וורשה לנקודת האשמות הדדיות, אז עולה שאלה פשוטה: איזו הצהרה בכלל תיחשב סופית? והאם כל קמפיין הבא יהפוך לעילה לדרוש שוב מאוקראינה ויתורים סמליים חדשים?

האינטגרציה האירופית של אוקראינה לא צריכה להפוך לבת ערובה של טענות ישנות

במיוחד מסוכן אם טענות היסטוריות יתחילו להיקשר לדרך האירופית של אוקראינה.

לפולין יש זכות להגן על האינטרסים שלה באיחוד האירופי. זה נורמלי. כל מדינה מגנה על הכלכלה, השוק, הביטחון, התחבורה, המגזר החקלאי וההשפעה הפוליטית שלה. אבל דבר אחד הוא לדבר על כללי הצטרפות, סטנדרטים ורפורמות. דבר אחר לגמרי הוא להפוך מחלוקות היסטוריות ישנות למנוף לחץ על מדינה שמחזיקה כעת את הצבא הרוסי.

ראש ממשלת פולין דונלד טוסק מצהיר שוורשה לא תחסום את תחילת המשא ומתן על הצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי. אבל במקביל הוא נותן להבין: לא יהיה דרך קלה, ופולין תתחשב בתועלת ובביטחון שלה.

זה ניתן להבנה.

אבל כאן חשוב הגבול. שאלות מודרניות של האיחוד האירופי, נאט”ו, כלכלה וביטחון לא צריכות להתערבב עם פוליטיקה רגשית של העבר. אחרת האינטגרציה האירופית הופכת לא לשביל ליציבות, אלא לשדה של טענות הדדיות.

קייב בוחרת באיפוק – וזה יכול להיות נכון יותר

לאוקראינה עכשיו חשוב לא להיסחף.

תגובה רועשת על כל הצהרה פולנית תביא אפקט רגשי מהיר, אך אסטרטגית תשחק נגד קייב. זה בדיוק מה שמצפים אלה שרוצים להפוך את היחסים האוקראיניים-פולניים לקרב פוליטי פתוח.

התשובה הטובה ביותר – ראש קר.

שיתוף פעולה בלוגיסטיקה.

כלכלה.

הגנה.

עבודה עם החברה הפולנית ישירות.

פרויקטים משותפים של זיכרון ללא אולטימטומים.

והבנה קשוחה: על פעולות אמיתיות נגד אוקראינה צריך לענות, אבל לא כדאי להסתער על כל פרובוקציה היסטורית.

כי מוסקבה עובדת בדיוק עם סדקים כאלה. התעמולה הרוסית לא תמיד יוצרת סכסוך מאפס. לעיתים קרובות היא לוקחת כאב אמיתי, מוסיפה רעל, מחזקת קולות קיצוניים ומכריחה שכנים לראות זה בזה לא בעל ברית, אלא איום.

היום הקרמלין מרוויח מכל מה שמסיח את דעת אירופה מהעובדה המרכזית: רוסיה מנהלת מלחמה תוקפנית נגד אוקראינה. היא הורסת ערים, הורגת אנשים חפים מפשע, מאיימת על שכנים ומנסה להחזיר את האזור ללוגיקה של אזורי השפעה אימפריאליים.

אם במקום עמדה מאוחדת נגד התוקפן קייב וורשה יתחילו למדוד חשבונות היסטוריים, לא הזיכרון ינצח.

תנצח רוסיה של פוטין.

המסקנה הסופית כאן פשוטה ולא נעימה. אוקראינה ופולין יכולות להתווכח על העבר, אבל אין להן זכות לאפשר לוויכוח הזה להרוס את העתיד. כי ההיסטוריה כבר הראתה: כשאוקראינים ופולנים מפסיקים להיות בעלי ברית, מוסקבה מקבלת הזדמנות לחזור.

וב-2026 הזדמנות כזו עולה יותר מדי.

…
אורי גלר, טראמפ ו”נשק בתדר נמוך”: איך גרסה מוזרה הגיעה לחדשות בישראל - 23 יוני 2026, 13:07, - Новости Израиля

יהודים מאוקראינה: אהרון דוד גורדון – שורשים אוקראינים של האידיאולוג הציוני ותולדות “גורדוניה” - 22 יוני 2026, 20:48, - Новости Израиля

ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22 יוני 2026, 20:48, - Новости Израиля