החלום על חזרה לברית המועצות ברוסיה המודרנית הולך ונעשה פחות נוסטלגי ויותר ויותר הופך לתוכנית פוליטית. אבל הבעיה היא שלא מדובר בדמות הרומנטית של ‘מעצמה גדולה’ מתוך מיתוסים טלוויזיוניים, אלא בשחזור המודל האפל ביותר של כפייה, שליטה ודיכוי. עבור הקהל הישראלי, תהליך זה חשוב במיוחד, כי הוא מראה כיצד מדינה שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה, בו זמנית משחזרת את החברה שלה לפי לוגיקה של פחד, בידוד וחוסר זכויות מנוהל.
היום ברוסיה מתבהרות יותר ויותר תכונות של מערכת שבה מחשבה שונה מוכרזת כאיום, חופש הביטוי הופך לפשע, והאזרח מוצע להחליף את האוטונומיה האישית באשליה טלוויזיונית של יציבות. ואם בעבר שיחות על ‘ברית המועצות החדשה’ יכלו להישמע כברווז תעמולתי, כעת יותר ויותר סימנים מצביעים על תרחיש קשה יותר – חזרה לא למגורים הסובייטיים המאוחרים, אלא למודל של שנת 1937 המותנה עם תוספת דיגיטלית מודרנית.
זה כבר לא מטאפורה.
זו בנייה פוליטית שנאספת לעינינו.
איך רוסיה מתקרבת למודל של כפיפות מוחלטת
לא נוסטלגיה סובייטית, אלא מערכת של פחד ונאמנות כפויה
אחת התכונות העיקריות של הקורס הרוסי הנוכחי היא הניסיון לשחזר מדינה שבה האדם קיים בראש ובראשונה כמשאב. לא כאזרח עם זכויות, לא כמשתתף בחיים הציבוריים, אלא כיחידה מנוהלת, שחייבת לעבוד, לשתוק, לציית ולא לשאול שאלות מיותרות. במודל כזה, המלחמה נחוצה לא רק לתוקפנות חיצונית, אלא גם למשמעת פנימית. היא מצדיקה צנזורה, מחזקת דיכוי, מאפשרת לדרוש הקרבה ובו זמנית מרגילה את החברה למחשבה שהנורמה היא לא חופש, אלא כניעה מגויסת.
על רקע זה נשמעות יותר ויותר רעיונות, שלפני זמן לא רב היו נראים כגרוטסקה פוליטית. דיונים על שבוע עבודה של שישה ימים, יום עבודה של שתים עשרה שעות והרחבת עומס העבודה בפועל ל-72 שעות בשבוע משתלבים במגמה הכללית. אם הצעות כאלה מקודמות על ידי אנשים מהאליטה השלטונית, זה אומר שהמחשבה על הפיכת המדינה למחנה ייצור ענק כבר לא שולית. היא נבדקת בשדה הציבורי ומוכנסת בהדרגה לתודעה הציבורית כאפשרות עתידית מקובלת.
לשלטון זה נוח. אדם עמוס, מפוחד ותלוי כלכלית מתנגד פחות, מוחה פחות ומקבל בקלות רבה יותר כל הגבלה חדשה.
מניתוקים באינטרנט ועד לוגיקה חדשה של צמיתות
השנים האחרונות הראו שהקרמלין עוקב בקפידה אחר גבולות הסבלנות של האוכלוסייה שלו. תחילה מרגילים את החברה לצנזורה. אחר כך – לחסימות, סינון אינטרנט, תיקים פליליים על מילים ועונשים ראוותניים על אי הסכמה. לאחר מכן אפשרי כבר השלב הבא: הצגת כפייה בעבודה, שליטה מוחלטת והגבלת הבחירה האישית כאילו מדובר בצעד הכרחי למען המדינה, החזית או ‘היציבות’.
לכן שיחות על בידוד דיגיטלי, אנלוגי ל’צ’בורנט’, והפיכת המדינה בהדרגה למחנה מידע מנוהל אינן מוגזמות. כאשר החברה מסכימה לחיות בתנאים של ניתוקים, איסורים ושדה הולך ומצטמצם של מותר, השלטון מסיק מסקנה הגיונית: גבול ההתנגדות ירד. ולכן, אפשר להמשיך הלאה.
מתבצעת בדיקה לא רק של הכלכלה.
מתבצעת בדיקה של הכניעה.
למה המיתוס על ‘חזרה לברית המועצות’ הופך למלכודת עבור הרוסים עצמם
הרומנטיקה הטלוויזיונית מול המודל האמיתי של שנת 1937
חלק משמעותי מהחברה הרוסית אכן חיה במשך שנים רבות במיתוס של ‘חזרה לגדולה’. בתמונה זו, ברית המועצות נתפסה כמרחב של כוח, עוצמה צבאית, תעשייה גדולה, משמעת קשה ופחד גלובלי, שלכאורה כיבד את העולם. אבל למיתוס כזה תמיד הייתה תחלופה עקרונית אחת. אנשים שחולמים על ‘תקופה גדולה’, כמעט אף פעם לא מדמיינים את עצמם כקורבנות שלה. הם מציבים את עצמם בדמיון בצד של ההנהלה, כוחות הביטחון, הנומנקלטורה המפלגתית, שירותי הביטחון או מערכת הענישה.
המציאות בנויה אחרת. בכל מערכת שנבנית על כפייה, רוב האוכלוסייה מוצאת את עצמה לא בכיסא המנהל, אלא בתפקיד של חומר כפוף. לא בעל המנגנון הדכאני, אלא חומר הגלם שלו. ואם רוסיה המודרנית אכן נעה לעבר גרסה של ברית המועצות 2.0, אז עבור מיליוני אזרחיה זה ימשמעות לא חזרה ל’אימפריית המנצחים’, אלא התדרדרות לעולם שבו זכויות מוחלפות בצו, שכר – בצורה של תלות, וחופש אישי – כחובה לשרוד במדינה שרואה באדם משאב מתכלה.
דווקא הפרדוקס הזה בולט היום במיוחד. אלה שתמכו במשך שנים בפולחן היד הקשה, הדיכוי והמליטריזציה, מסתכנים להיות הראשונים להיתקל באותה מערכת לא כצופים, אלא כאובייקט של ניהול.
המלחמה כדרך לאסוף את המדינה למחנה עבודה גדול אחד
עבור הקורא הישראלי יש כאן גם היבט אחר חשוב. התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה אינה קיימת בנפרד מהתהליכים הפנימיים ברוסיה עצמה. המלחמה החיצונית והחוסר חופש הפנימי מזינים זה את זה. ככל שהמדינה שוקעת יותר בכלכלה צבאית, כך קל יותר לשלטון להסביר לחברה קורבנות חדשים, הגבלות חדשות וצורות חדשות של עבודה כפויה. ככל שיותר משאבים הולכים לחזית, כך הפיתוי להדק את הברגים בתוך המדינה ולהציג זאת כהכרח גובר.
לכן הרטוריקה על הצורך לעבוד יותר, לסבול יותר ולא לשאול שאלות נראית לא כאוסף מקרי של תזות תעמולה, אלא כחלק מהארכיטקטורה הכללית. מדינה שחיה במצב של מלחמה אינסופית, בהדרגה מתאימה גם את החיים האזרחיים לסטנדרט צבאי. מכאן הניסיון להפוך את החברה למנגנון גיוס ענק, שבו המפעל, הקסרקטין, התעמולה והפחד מתחילים לעבוד כמערכת אחת.
בהקשר זה, НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעד לא רק שינוי אידיאולוגי נוסף ברוסיה, אלא תהליך מסוכן יותר: מדינה שמשמידה ערים וחיים אוקראיניים, בו זמנית בונה בתוכה מודל שבו דיכוי, עיבוד וחוסר זכויות מוצגים כנורמה חדשה של קיום לאומי.
מה זה אומר עבור אוקראינה ועבור האזור
רוסיה הופכת לפחות צפויה ויותר טוטליטרית
עבור אוקראינה, המסקנה מהתמונה הזו די קשה, אבל מובנת. ככל שרוסיה שוקעת יותר במודל של כפייה פנימית, כך יש פחות סיבות לצפות ממנה לאבולוציה רציונלית, הומניזציה או ויתור על תוקפנות בעתיד הנראה לעין. מדינה שמעצבת את החברה שלה לפי חוקי מחנה, לא הופכת לבטוחה יותר לשכנים. להפך, היא מחפשת יותר אויב חיצוני, מחזקת את המליטריזם והופכת את האלימות לשפה אוניברסלית של מדיניות פנימית וחיצונית.
עבור ישראל זה גם אות חשוב. ההיסטוריה של המאה ה-20 הראתה בבירור עד כמה מהר פולחן הכוח, הדיכוי והכפיפות המוחלטת יכולים להפוך לאיום לא רק על האוכלוסייה שלה, אלא גם על העולם הסובב. כאשר במדינה מנורמלים חוסר חופש, כפייה בעבודה, דיכוי ופולחן האויב, זה תמיד מפסיק להיות רק עניין פנימי של מדינה כזו.
לכן השינוי הנוכחי ברוסיה חשוב לא רק עבור החזית האוקראינית.
הוא חשוב להבנת סוג המשטר שהעולם יצטרך להתמודד איתו בהמשך.
אם המסלול הנוכחי יישמר, רוסיה תהיה פחות דומה למדינה אוטוריטרית רגילה ויותר למערכת סגורה מסוג אימפריה מאוחרת, שבה האוכלוסייה מוחזקת בתערובת של פחד, תעמולה, מלחמה ותלות חברתית. ובמקרה כזה, השיחה כבר לא עוסקת במיתוסים יפים על ‘חזרה לברית המועצות’, אלא בהידרדרות אמיתית למודל שבו המדינה דורשת מהאדם לא השתתפות, אלא כניעה.
…
רוסיה הרגה כבר לפחות 707 ילדים אוקראינים: 4 ביוני – יום הזיכרון לילדים שנהרגו כתוצאה מהתוקפנות המזוינת של הפדרציה הרוסית - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля
שמו של חסיד אומות העולם גנריך אוסטשבסקי מונצח באודסה - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля
מגן אוקראינה היהודי צבי הירש מאודסה מת בקרב על אוקראינה – הוא חלם על מסעדה, אך בחר בחזית - 4 יוני 2026, 20:21,
- Новости Израиля