הפרסום של The Washington Post מ31 ביולי 2026 עורר תהודה ניכרת. המהדורה האמריקאית דיווחה כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בשנת 2023 השתמש אישית בזכות הווטו ולא התיר לארה”ב להעביר לאוקראינה שתי סוללות אמריקאיות של מערכת ההגנה מפני טילים “כיפת ברזל”.
כבר ב1 באוגוסט 2026 החלו כלי התקשורת האוקראיניים להפיץ את המידע הזה בהמוניהם. בכותרות הופיעה הטענה שנתניהו חסם באופן אישי את המערכות שהיו מיועדות לאוקראינה, אף על פי שהסוללות כבר נרכשו ושולמו על ידי ממשלת ארה”ב והיו בשטח ארה”ב.
עם זאת, הסיפור עצמו לא היה חדש. על כך שישראל לא מתירה את העברת שתי הסוללות האמריקאיות דובר בפומבי כבר ביוני 2023. החדשות היו התפקיד האישי של נתניהו, ההקשר הפוליטי של הפרסום והמסקנה שהמחוקקים האמריקאים מסיקים מהמקרה הזה היום.
הסיפור של “כיפת ברזל” נזכר לא כדי לחקור את ההחלטות מלפני שלוש שנים. הוא הפך לטיעון במאבק הנוכחי סביב האפשרות של אינטגרציה עמוקה של תעשיית ההגנה של ארה”ב וישראל.
מה קרה בשנת 2023
באוגוסט 2019 (במהלך כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ) חתמו ארצות הברית וישראל על הסכם לרכישת שתי סוללות כיפת ברזל לצבא האמריקאי. המערכות סופקו לארה”ב בשנים 2020–2021 ועברו ניסויים בשדה הניסויים White Sands בניו מקסיקו. הצבא האמריקאי ראה בהן אמצעי זמני להגנה על מתקנים צבאיים מפני טילים, מל”טים, איומים ארטילריים ומרגמות.
לאחר תחילת התוקפנות הרוסית המלאה נגד אוקראינה, החלו בוושינגטון לדון באפשרות להעביר את המערכות הללו לקייב.
ב-23 ביוני 2023 פרסמו הסנאטורים לינדזי גרהאם וכריס ואן הולן פנייה משותפת, שבה קראו לממשל ארה”ב לחזק את ההגנה האווירית של אוקראינה. הם הציעו לשלוח לאוקראינה שתי סוללות כיפת ברזל, שהיו שייכות לצבא האמריקאי.
הסנאטורים הדגישו במיוחד שהם לא מבקשים מישראל לוותר על הסוללות שמגנות על ערי ישראל. מדובר היה אך ורק ברכוש אמריקאי שנמצא בשטח ארה”ב.
בפנייה נאמר שסוללה אחת מסוגלת לכסות שטח של כ-150 קילומטרים רבועים. הסנאטורים קישרו את הצורך בהעברת המערכות למתקפות הרוסיות על האוכלוסייה האזרחית, להריסת תחנת הכוח ההידרואלקטרית בקחובקה ולמתקפה על בניין מגורים בקריבוי רוג ב13 ביוני 2023.
אבל באותו מסמך הופיעה הכרה עקרונית חשובה:
ממשלת ישראל חסמה את העברת הסוללות בשל חששות רציניים.
באותו זמן דובר בפומבי על החלטת ממשלת ישראל. התפקיד האישי של נתניהו לא היה המרכיב המרכזי בהודעה.
איך ישראל קיבלה את הזכות להחליט על גורל הסוללות האמריקאיות
כיפת ברזל היא פיתוח ישראלי, וייצור רכיבים מסוימים וטילים מיירטים מתבצע בשיתוף פעולה עם חברות אמריקאיות. לכן, ההסכמים על רכישה וייצור משותף כוללים מגבלות על העברת טכנולוגיות למדינות שלישיות.
באופן פורמלי, הסוללות היו שייכות לארה”ב ושולמו על ידי התקציב האמריקאי. אבל תנאי ההסכם אפשרו לישראל לא לאשר את הייצוא או ההעברה שלהן למדינה אחרת.
מנגנון זה הפך לנושא המרכזי במחלוקת הנוכחית בוושינגטון: עד כמה חופשית ארה”ב יכולה להשתמש בנשק שהיא שילמה עליו, אם הוא נוצר בשיתוף פעולה עם שותף זר.
לאחר התקפת חמאס על ישראל ב7 באוקטובר 2023 החליטה וושינגטון לשלוח את שתי הסוללות האמריקאיות של כיפת ברזל לישראל. כלומר, המערכות שהוצעו להעביר לאוקראינה כמה חודשים קודם לכן, הוחזרו בסופו של דבר למדינה המפתחת כדי לחזק את ההגנה מפני טילים שלה.
מה חדש דיווחה The Washington Post
הטענה החדשה העיקרית של The Washington Post לא הייתה שישראל מנעה את העברת הסוללות. זה היה ידוע מאז 23 ביוני 2023.
החידוש היה הפרסונליזציה של ההחלטה.
בכתבה מ31 ביולי 2026 כתב העיתונאי ג’ון הדסון שהמכשול ליוזמת לינדזי גרהאם היה בנימין נתניהו עצמו. לפי המהדורה, ראש ממשלת ישראל השתמש אישית בתנאי ההסכם על ייצור משותף והטיל וטו על העברת הסוללות האמריקאיות לאוקראינה.
שגרירות ישראל בוושינגטון לא הכחישה את עצם הווטו והגנה על החלטת נתניהו. הדיפלומטים הצהירו שישראל חששה מהגעת הטכנולוגיות לאיראן. היה חשש שחלקים מסוימים של המערכת עלולים להיתפס על ידי רוסיה, להיחקר על ידי מומחים רוסים ואז להיות מועברים לטהרן.
השגרירות גם ציינה שבמקום כיפת ברזל החזירה ישראל לארה”ב סוללות פטריוט, שיכלו לאחר מכן להיות מופנות לאוקראינה. כך, הצד הישראלי מציג את החלטתו לא כסירוב מוחלט לעזור לאוקראינה, אלא כניסיון להגן על טכנולוגיות רגישות במיוחד ולהציע חלופה.
הסנאטור כריס ואן הולן דוחה את הטיעון הזה. הוא מציין שארה”ב העבירה לאוקראינה גם מערכות מתקדמות אחרות, כולל פטריוט, למרות הסיכון לפגיעה או תפיסה שלהן. לדעתו, המקרה של כיפת ברזל מוכיח שישראל יכולה להגביל את חופש הפעולה של ארה”ב אפילו בנוגע לנשק ששולם על ידי משלמי המיסים האמריקאים.
למה הסיפור הזה הופיע דווקא ביולי 2026
כדי להבין את מועד הפרסום, יש להסתכל לא על אוקראינה, אלא על מה שמתרחש בקונגרס האמריקאי.
בפרויקט חוק ההגנה של ארה”ב לשנת הכספים 2027 — H.R. 8800 — נכלל סעיף 219 בשם United States–Israel Defense Technology Cooperation Initiative.
הוא כולל יצירת גוף ביצועי מיוחד בתוך משרד ההגנה של ארה”ב, שאמור לתאם ולהאיץ את העבודה המשותפת של ארה”ב וישראל בתחום הטכנולוגיות הצבאיות.
מדובר לא רק בהגנה מפני טילים. הצעת החוק כוללת שיתוף פעולה בתחומים כמו:
- בינה מלאכותית ולמידת מכונה;
- מערכות צבאיות אוטונומיות;
- התמודדות עם מל”טים;
- טכנולוגיות קוונטיות;
- סייבר אבטחה;
- נשק לייזר ואנרגיה מכוונת אחרת;
- ביוטכנולוגיה והגנה רפואית;
- מיזמים משותפים, רישוי וייצור נשק בארה”ב;
- שילוב פיתוחים ישראליים בתוכניות צבאיות אמריקאיות.
סעיף 219 כולל גם יצירת מנגנונים לרכישות משותפות, ניסויים, ייצור, הכשרה והחלפת מידע.
ניסיון להוציא את הסעיף הזה מהצעת החוק נדון בוועדת בית הנבחרים ב4 ביוני 2026, אך לא קיבל תמיכה מספקת.
ב-22 ביולי 2026 אישר בית הנבחרים את כל הצעת החוק H.R. 8800 ברוב מינימלי — 216 קולות נגד 212. לאחר מכן המסמך צריך לעבור דיון בסנאט, שם המחלוקת סביב שיתוף הפעולה עם ישראל נמשכת.
זו הסיבה שהסיפור עם כיפת ברזל האוקראינית הפך שוב לרלוונטי.
כיפת ברזל הפכה לתקדים
מתנגדי סעיף 219 שואלים שאלה פשוטה: מה יקרה אם ארה”ב וישראל יתחילו ליצור במשותף עשרות מערכות חדשות, ואז וושינגטון תרצה להעביר אחת מהן לאוקראינה, לטייוואן או לבעל ברית אחר?
תומכי היוזמה אומרים שייצור משותף תמיד כולל הסכמה על ייצוא והגנה על קניין רוחני. מזכיר המדינה של ארה”ב מרקו רוביו הצהיר ל-The Washington Post שמגבלות כאלה הן חלק רגיל מהסכמי ייצור משותף. הוא סבור ששתי המדינות ירוויחו מגישה לפיתוחים זו של זו.
הביקורתיים משיבים שהדוגמה של אוקראינה כבר הראתה את ההשלכות המעשיות של מנגנון כזה: ארה”ב יכולה להחזיק במערכת, לשלם עליה ולמקם אותה בשטחה, אך עדיין לא להיות מסוגלת להחליט בעצמה למי להעביר אותה.
לסנאטור ואן הולן מדובר על ריבונות ארה”ב וחופש הממשלה האמריקאית להשתמש במשאבים הצבאיים שלה. הוא חושש שלאחר קבלת סעיף 219, זכות כזו של ישראל עשויה להתפשט מהגנה מפני טילים למל”טים, בינה מלאכותית, נשק סייבר, מערכות לייזר וטכנולוגיות אחרות.
לכן המקרה של 2023 הפך עבור מתנגדי הצעת החוק לטיעון כמעט אידיאלי. הוא מאפשר לדבר לא על סיכון היפותטי, אלא על אפיזודה שכבר התרחשה.
המאבק הפוליטי החל לפני פרסום The Washington Post
כבר ב9 ביולי 2026 דיווחה רויטרס שקבוצה של סנאטורים אמריקאים בראשות כריס ואן הולן קוראת לדמוקרטים לא לתמוך בקידום חוק ההגנה עד לדיון מלא בסעיפים שמעמיקים את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני של ארה”ב עם ישראל.
לפנייה הצטרפו ג’ף מרקלי, אד מרקי, אליזבת וורן, פיטר וולש והסנאטור העצמאי ברני סנדרס. הם דרשו דיון נפרד על היחסים של ממשל דונלד טראמפ עם ממשלת נתניהו.
כך, The Washington Post לא יצרה את המחלוקת הפוליטית. המהדורה חיברה למחלוקת שכבר הייתה קיימת את הדוגמה האוקראינית הבולטת ביותר.
זהו ואן הולן, שניסה יחד עם לינדזי גרהאם להשיג את העברת כיפת ברזל בשנת 2023, שעכשיו מתנגד להרחבת מנגנון הייצור המשותף ללא ערבויות נוספות לארה”ב.
לנאנוווסטי — חדשות ישראל חשוב להפריד בין שני רמות של הסיפור הזה.
- הראשון — ההחלטה הספציפית של ישראל בשנת 2023.
- השני — השימוש בהחלטה זו במאבק הפוליטי הפנימי בארה”ב בקיץ 2026.
למה הופיעה שם נתניהו
בשנת 2023 הצהירו הסנאטורים על עמדת “ממשלת ישראל”. בקיץ 2026 הדיון האמריקאי מתמקד כבר במדיניות של ממשלה ספציפית ושל נתניהו עצמו.
זה קשור לשינוי האקלים הפוליטי בארה”ב.
לפי נתוני רויטרס/איפסוס שפורסמו ביולי 2026, רק כרבע מהאמריקאים חשבו שהמלחמה עם איראן מצדיקה את ההוצאות שנגרמו. היחס החיובי לישראל בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית ירד מ-59% בשנת 2018 ל-22% במאי 2026. בנובמבר אמורות להתקיים בחירות אמצע לקונגרס בארה”ב.
לכן המחלוקת על שיתוף הפעולה הצבאי כבר אינה שאלה טכנית בלבד. עבור חלק מהדמוקרטים היא הפכה לשאלה האם יש לקשור עוד יותר את תעשיית ההגנה האמריקאית עם ממשלת נתניהו.
מצד שני, היוזמה נתמכת על ידי מחוקקים פרו-ישראלים משתי המפלגות, AIPAC ונציגי ממשל טראמפ. הם רואים בשיתוף הפעולה הזדמנות לשלב את הכוחות הפיננסיים והייצוריים האמריקאים עם הניסיון הישראלי ביצירת מערכות נגד טילים, נגד מל”טים ומערכות לייזר.
האזכור האישי של נתניהו הפך את החומר לפוליטי הרבה יותר חזק. הניסוח “ישראל לא התירה” מתאר הליך בין-מדינתי. הניסוח “נתניהו הטיל וטו” יוצר אחריות פוליטית ספציפית.
ביקור זלנסקי ונתניהו חיזק את הסמליות
הפרסום הופיע שלושה ימים לאחר שוולודימיר זלנסקי ובנימין נתניהו הגיעו בו זמנית לוושינגטון.
ב-28 ביולי 2026 הם נכחו בהלוויית הסנאטור לינדזי גרהאם, שנפטר ב11 ביולי. גרהאם היה אחד התומכים העקביים ביותר הן של ישראל והן של אוקראינה. הוא זה שניסה יחד עם ואן הולן בשנת 2023 להשיג את האישור להעברת הסוללות האמריקאיות של כיפת ברזל לקייב.
לפני הטקס קיימו זלנסקי ונתניהו שיחה בולטת. משקיפים תיארו אותה כרצינית, אף על פי שהודעות רשמיות לא מאשרות שהמנהיגים דנו דווקא בכיפת ברזל. מאוחר יותר הופיעה מידע שבין הנושאים של השיחה יכלו להיות מל”טים וטכנולוגיות צבאיות מודרניות.
הצירוף עצמו היה סמלי: נשיא אוקראינה שוחח עם ראש ממשלת ישראל בהלוויית הסנאטור שניסה לפני שלוש שנים לשכנע את ישראל לאשר את העברת שתי המערכות האמריקאיות של הגנה אווירית לאוקראינה.
אין בסיס לטעון ש-The Washington Post פרסמה את החומר אך ורק בגלל הפגישה הזו. אבל נוכחות כל המשתתפים בסיפור הקודם בוושינגטון יצרה לרגע הפרסום רגע מידע חזק מאוד.
אוקראינה וישראל שוב זקוקות לאותם משאבים
ביולי 2026 הפך נושא ההגנה האווירית שוב לכואב במיוחד עבור אוקראינה.
במהלך הפגישה עם דונלד טראמפ דן זלנסקי בייצור פטריוט ואספקת טילים מיירטים. The Washington Post דיווחה שטראמפ הזהיר על הקושי לספק לאוקראינה את ה300 מיירטי פטריוט המבוקשים, מכיוון שהמלאים האמריקאים מתבזבזים במהלך המלחמה עם איראן.
המהדורה האמריקאית תיארה את המצב כתחרות בפועל של שני בעלי ברית של ארה”ב על משאבים מוגבלים.
בשנת 2023 לא קיבלה אוקראינה שתי סוללות אמריקאיות של כיפת ברזל בגלל הווטו הישראלי. בשנת 2026 משפיעות הצרכים של ישראל והכוחות האמריקאים במזרח התיכון על כמות המיירטים שוושינגטון יכולה לספק לקייב.
הקשר הזה הפך את האפיזודה הישנה לרלוונטית. הסיפור הפסיק להיות ויכוח ארכיוני על שתי סוללות והפך לשאלה על העדיפויות העתידיות של מדיניות הצבא האמריקאית.
עם זאת, חשוב להבין את ההבדל הטכני. כיפת ברזל מיועדת בעיקר להתמודדות עם טילים לטווח קצר, תחמושת ארטילרית, איומי מרגמות וחלק מהמל”טים. היא לא יכולה להחליף לחלוטין את פטריוט בהתמודדות עם טילים בליסטיים. עם זאת, שתי סוללות יכלו להגן על ערים אוקראיניות מסוימות, מתקני אנרגיה או תשתיות קריטיות מחלק מהמתקפות הרוסיות.
למה כלי התקשורת האוקראיניים דיברו על זה דווקא אחרי הפרסום של WP
כלי התקשורת האוקראיניים לא התחילו חקירה עצמאית של ההחלטה משנת 2023. הם קיבלו מהמהדורה האמריקאית המהימנה נוסחה חדשה וחזקה בהרבה.
The Washington Post סיפקה מיד כמה אלמנטים הדרושים לחדשות רועשות:
- שם ספציפי — בנימין נתניהו;
- פעולה ספציפית — וטו אישי;
- הצבעה שהסוללות היו שייכות לארה”ב;
- תזכורת שהמערכות שולמו על ידי התקציב האמריקאי;
- קשר ההחלטה הישנה עם אספקת נשק אמריקאי עתידית;
- הקשר העדכני של מחסור באמצעי הגנה אווירית.
כבר ב1 באוגוסט 2026 החלו כלי התקשורת האוקראיניים לפרסם סיכומים של החומר.
UNN פרסמה חדשות תחת הכותרת שנתניהו חסם את העברת כיפת ברזל לאוקראינה בשנת 2023. RBC-אוקראינה הרחיבה את הנושא וכתבה שאוקראינה עלולה לאבד גישה לנשק אמריקאי חדש בגלל זכות הווטו הישראלית. ZN ua קישרה את ההחלטה משנת 2023 עם התחרות הנוכחית של אוקראינה וישראל על משאבים צבאיים אמריקאיים.
מאפיינת טרנספורמציה של החומר המקורי.
הנושא המרכזי של המאמר האמריקאי הוא המחלוקת סביב אינטגרציה של תעשיית ההגנה של ארה”ב וישראל. אוקראינה משמשת בו כדוגמה להשלכות אפשריות.
בפרסומים האוקראיניים הכל התהפך: האירוע המרכזי הפך להיות שנתניהו לא התיר להעביר לאוקראינה את “כיפת ברזל”, והמחלוקת החוקתית האמריקאית הפכה להסבר.
זו התאמה עריכתית טבעית. עבור הקהל האמריקאי חשוב נושא הריבונות של ארה”ב על נשק שנוצר במשותף. עבור האוקראיני — השאלה מדוע המדינה לא קיבלה מערכות הגנה אווירית נוספות במהלך המתקפות הרוסיות.
האם זו הייתה קמפיין מידע מאורגן
רוב הפרסומים התייחסו ישירות ל-The Washington Post, חזרו על אותה בסיס עובדתית והופיעו תוך יום אחד. זו שרשרת חדשות טיפוסית: מהדורה מערבית גדולה מפרסמת חומר, כלי תקשורת לאומיים בוחרים את הפרק החשוב ביותר עבור הקהל שלהם ויוצרים כותרות משלהם.
אבל אי אפשר להתעלם גם מהגורם הרגשי.
עבור הקורא האוקראיני הנוסחה “שתי סוללות אמריקאיות של הגנה אווירית כבר היו קיימות, אבל נתניהו אסר להעביר אותן לאוקראינה” נשמעת חדה בהרבה מההסבר המשפטי על רישיונות, ייצור משותף והגנה על קניין רוחני.
זה נתפס במיוחד בכאב לאחר המתקפות הרוסיות החדשות על ערים אוקראיניות ועל רקע המחסור המתמיד בטילים מיירטים.
למה הסיפור הפך לחדשות רק אחרי שלוש שנים
על שאלה זו ניתן לענות בצורה ישירה ככל האפשר.
בשנת 2023 החדשות היו עצם הסירוב של ישראל. בשנת 2026 החדשות היו שהסירוב הזה יכול להיות מודל לעתיד.
The Washington Post חזר לסיפור כי:
- בקונגרס נדון סעיף 219 של חוק ההגנה;
- הוא מציע להרחיב את הפיתוח המשותף של נשק אמריקאי וישראלי;
- מבקרים חוששים מהופעת מגבלות חדשות על העברת נשק כזה למדינות שלישיות;
- ואן הולן משתמש בכיפת ברזל האוקראינית כהוכחה;
- בית הנבחרים אישר את הצעת החוק ב-22 ביולי;
- נתניהו וזלנסקי הגיעו בו זמנית לוושינגטון ב-28 ביולי;
- ארה”ב מתמודדת עם מחסור בטילים מיירטים;
- תמיכה במדיניות ממשלת ישראל הפכה לנושא שנוי במחלוקת לפני הבחירות לקונגרס.
לכן, הפרסום לא היה חזרה פתאומית לאפיזודה נשכחת ולא חקירה חדשה של אירועי 2023. זהו שימוש בעובדה ישנה בסכסוך פוליטי חדש.
המסקנה העיקרית
הסיפור של שתי סוללות כיפת ברזל חשוב היום לא רק לאוקראינה.
היא מציבה בפני ארה”ב שאלה עקרונית: האם מדינה יכולה לנהל נשק שקנתה בכספה שלה, אם הטכנולוגיה נוצרה במשותף עם ישראל או שותפים אחרים?
ישראל עונה שהמגבלות נחוצות להגנה על טכנולוגיות סודיות ולמניעתן מהגעה לאיראן. תומכי סעיף 219 גם טוענים שפיתוח משותף מחייב תיאום ייצוא.
המתנגדים סבורים שהסכמים כאלה יכולים להגביל את הריבונות האמריקאית ולאפשר לממשלת ישראל להשפיע על החלטות ארה”ב לגבי סיוע צבאי לבעלי ברית אחרים.
אוקראינה הייתה הדוגמה הראשונה והבולטת ביותר לסתירה זו.
לכן שם משפחת נתניהו הופיע בעיתונות האמריקאית דווקא עכשיו. השאלה היא לא רק מדוע אוקראינה לא קיבלה שתי סוללות ב-2023. השאלה היא האם מצב דומה יכול לחזור על עצמו עם נשק אמריקאי-ישראלי חדש — מל”טים, מערכות לייזר, מערכות בינה מלאכותית או הדורות הבאים של הגנה מפני טילים.
דווקא ההקשר הרחב יותר הזה, כפי שמציין נאנובוסטי — חדשות ישראל, מסביר את הפרסום של The Washington Post ב-31 ביולי 2026, ואת גל הדיווחים בתקשורת האוקראינית ב-1 באוגוסט.
…
אוקראינה החלה להנפיק לנשים אפודי מגן מיוחדים. ומה לובשות הנשים בצה”ל? - 8 אוגוסט 2026, 16:45,
- Новости Израиля
ארה”ב חתמה על עסקה גרעינית עם ערב הסעודית. כעבור יום טראמפ שינה את משמעותה - 7 אוגוסט 2026, 16:45,
- Новости Израиля
יהודים מאוקראינה: יעקב דורי – מההגנה העצמית של אודסה ועד לרמטכ”ל הראשון של ישראל ונשיא הטכניון - 7 אוגוסט 2026, 13:09,
- Новости Израиля