ברוסיה הולך ומתבלט מה שהקרמלין ניסה להסתיר זמן רב מאחורי רטוריקה צבאית, גיוס טלוויזיוני ודיווחים על “יציבות”. המלחמה נגד אוקראינה הופכת לא רק לבעיה חזיתית ומדינית חוץ, אלא גם למכה כלכלית פנימית על האזורים הרוסיים.
לפי נתונים שמביאים פרסומים עסקיים רוסיים בציטוט לדו”ח מבקר המדינה של הפדרציה הרוסית לינואר-מרץ 2026, ברבעון הראשון של השנה הזו נרשם גירעון תקציבי ב-56 “אזורים”. לשם השוואה: ברבעון הראשון של 2025 היו כאלה 46 אזורים, וברבעון הראשון של 2022, לפני שהשלכות המלחמה המלאה החלו להתפשט במהירות בכל המערכת, היו רק 6.
השטחים הכבושים נכללים גם הם בסטטיסטיקה הרוסית
חשוב להבין בנפרד שהמספר 56 מתוך 89 “סובייקטים” ניתן בלוגיקה של הדיווח הרשמי הרוסי. מוסקבה כוללת במערכת זו לא רק את האזורים המוכרים בינלאומית של הפדרציה הרוסית, אלא גם את השטחים הכבושים הזמניים של אוקראינה.
בסטטיסטיקה התקציבית הרוסית הם מופיעים תחת שמות הכיבוש: מה שנקרא “הרפובליקה העממית של דונצק”, מה שנקרא “הרפובליקה העממית של לוהנסק”, מה שנקרא “מחוז זפורוז’יה” ומה שנקרא “מחוז חרסון”. הדיווח הרוסי מתחשב בנפרד בכיבוש קרים וסבסטופול.
לפי נתונים פתוחים לרבעון הראשון של 2026, בין השטחים הללו נרשם הגירעון הגדול ביותר במה שנקרא “דונצק” — כ17.4 מיליארד רובל. במה שנקרא “לוהנסק” הגירעון היה כ9.4 מיליארד רובל, במה שנקרא “מחוז חרסון” — כ4.8 מיליארד רובל. גם בסבסטופול הכבושה נרשם מינוס — כ0.7 מיליארד רובל, בעוד שבקרים הכבושה הנתונים הרוסיים הראו עודף.
כלומר, אפילו בדיווח שלה מוסקבה למעשה מראה: השטחים הכבושים הופכים לא ל”הצטרפות מוצלחת”, אלא לנטל כלכלי נוסף. המלחמה דורשת לא רק הוצאות על החזית, אלא גם תחזוקה מתמדת של השטחים הכבושים, שהקרמלין מנסה לשלב במערכת התקציבית הרוסית.
זה לא רק שורה חשבונאית בדו”ח.
כאשר תקציב אזורי נכנס למינוס, זה אומר שלרשויות המקומיות יש פחות מרחב להוצאות אזרחיות רגילות: תיקון כבישים, מודרניזציה של בתי חולים, תמיכה בבתי ספר, תשתיות ציבוריות, תחבורה, תוכניות חברתיות ופרויקטים מקומיים שקובעים ישירות את איכות החיים.
מדוע המחוז האוטונומי היהודי הפך לפרט חשוב בסיפור הזה
המחוז האוטונומי היהודי ראוי לתשומת לב מיוחדת. לפי תוצאות הרבעון הראשון של 2026, הוא היה במצב הקשה ביותר מבחינת הגירעון היחסי: המינוס היה כ50.5% מההכנסות העצמיות ממסים ולא ממסים.
זה לא הגירעון הגדול ביותר ברובלים. באזורים תעשייתיים גדולים החור הכלכלי יכול להיות גדול יותר במספרים מוחלטים. אבל עבור המחוז האוטונומי היהודי הבעיה נראית כואבת במיוחד, כי בסיס ההכנסות העצמי שלו חלש משמעותית. כאשר אזור כזה נכנס למינוס על חצי מההכנסות העצמיות שלו, זה אומר תלות בתמיכה חיצונית, חובות והפצה מתמדת של כסף מלמעלה.
לקהל הישראלי והיהודי יש כאן משמעות נוספת. המחוז האוטונומי היהודי — זה לא רק אחד האזורים במזרח הרחוק של רוסיה. זהו פרויקט סובייטי של אוטונומיה יהודית עם מרכז בבירוביג’אן, שהוצג פעם כאלטרנטיבה לבית הלאומי היהודי. כיום האוכלוסייה היהודית שם מהווה פחות מאחוז אחד, אבל שם האזור עדיין נושא מטען היסטורי וסמלי.
לכן, כניסת המחוז האוטונומי היהודי לרשימת האזורים הבעייתיים ביותר נראית במיוחד. מוסקבה שומרת על השטח הזה במשך עשורים כסמל פוליטי, אבל המספרים התקציביים האמיתיים מראים לא את כוח הסמל, אלא את חולשת המערכת האזורית. מאחורי השם ההיסטורי הרועש עומד אזור דל אוכלוסין ופגיע כלכלית, שגם הוא משלם כעת על המלחמה שהקרמלין התחיל נגד אוקראינה.
זה לא הופך את המשבר התקציבי ל”בעיה יהודית”. לא. זו בעיה ממשלתית רוסית. אבל עבור הקורא בישראל חשוב לראות את הניגוד: אזור שבסיפור הסובייטי נקרא אוטונומיה יהודית, היום נמצא בין השטחים הפגיעים ביותר מול ההשלכות הכלכליות של המלחמה.
מהו המחוז האוטונומי היהודי — בקצרה לקוראים ישראלים
לקורא הישראלי השם המחוז האוטונומי היהודי עשוי להישמע כמו משהו שקשור לאוטונומיה יהודית אמיתית. בפועל זהו אחד הפרויקטים המוזרים והסמליים ביותר של המדיניות הלאומית הסובייטית.
המחוז נמצא במזרח הרחוק, בגבול עם סין, המרכז המנהלי — בירוביג’אן. בשנת 1934 העניקה השלטון הסובייטי למחוז בירוביג’אן מעמד של אוטונומיה יהודית. הפרויקט הוצג כ”אלטרנטיבה סובייטית” לבית הלאומי היהודי, אבל היהודים שם מעולם לא היוו רוב האוכלוסייה. כבר ברגע הקמת האוטונומיה היו שם כ8,000 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של יותר מ50,000 איש.
החלק הגבוה ביותר של האוכלוסייה היהודית לפי מפקדים נרשם בשנת 1939: 17,695 איש, או 16.2% מאוכלוסיית המחוז. לאחר מכן החלק של היהודים ירד בהדרגה. בשנת 1959 היו שם 14,269 איש — 8.8%, בשנת 1989 — 8,887 איש — 4.1%, בשנת 2002 — 2,327 איש — 1.2%, בשנת 2010 — 1,628 איש — כ1%.
לפי מפקד 2020/2021 נותרו במחוז האוטונומי היהודי רק 837 יהודים, כלומר כ0.6% מהאוכלוסייה. האוכלוסייה הכוללת של המחוז אז הייתה כ150,500 איש.
בקצרה ניתן להראות זאת כך:
| שנה | יהודים במחוז האוטונומי היהודי | חלק מהאוכלוסייה |
|---|---|---|
| 1939 | 17 695 | 16,2% |
| 1959 | 14 269 | 8,8% |
| 1989 | 8 887 | 4,1% |
| 2002 | 2 327 | 1,2% |
| 2010 | 1 628 | כ-1% |
| 2020/2021 | 837 | כ-0.6% |
לכן, בהקשר של היום, המחוז האוטונומי היהודי הוא יותר סמל היסטורי ופוליטי מאשר מרכז אמיתי של חיים יהודיים. וזה מראה במיוחד שהאזור הזה נמצא במצב הקשה ביותר מבחינת הגירעון התקציבי היחסי: מאחורי השם והסמליקה הסובייטיים עומד אזור דל אוכלוסין, חלש כלכלית, שגם הוא משלם כעת את מחיר המלחמה שהקרמלין התחיל נגד אוקראינה.
מדוע דגל המחוז האוטונומי היהודי דומה לדגל הלהט”ב
דגל המחוז האוטונומי היהודי נראה יוצא דופן עבור אזור רוסי: בד לבן ופס אופקי צר בצבעי הקשת במרכזו. מבחינה חיצונית הוא אכן מזכיר את דגל הלהט”ב, ולכן אצל רבים מהקוראים עולה האסוציאציה הראשונה דווקא עם הסמליקה הקשתית המודרנית.
אבל ההסבר הרשמי לדגל הזה הוא אחר.
הדגל הנוכחי של המחוז האוטונומי היהודי אושר ב27 בנובמבר 1996. הוא מורכב מבד מלבני לבן, שבאמצעו עובר פס משבעה צבעים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול וסגול. צבעים אלה מתפרשים כקשת — סמל לשלום, תקווה, טוב והתחדשות.
למחוז עם שם יהודי חשובה גם פרט נוסף: המספר שבע מקושר למסורת היהודית ולדמות המנורה, מנורת שבעת הקנים. לכן באופן רשמי הפס הקשת על דגל המחוז האוטונומי היהודי מוסבר לא כסמל פוליטי של הלהט”ב, אלא כהתייחסות לקשת התנ”כית, לשלום ולסמליקה יהודית.
עם זאת, אי אפשר להכחיש את הדמיון החזותי. דגל המחוז האוטונומי היהודי אכן נראה דומה לדגל הקשת של הלהט”ב, אף על פי שהוא אומץ כסמל אזורי של ההרלדיקה הרוסית הפוסט-סובייטית. יש בכך פרדוקס היסטורי נפרד: אזור שנוצר פעם כפרויקט סובייטי של “אוטונומיה יהודית” בבירוביג’אן, היום שומר על השם, המנורה, הדגל הקשת והסמליקה היהודית, אבל האוכלוסייה היהודית האמיתית שם מהווה פחות מאחוז אחד.
לקורא הישראלי פרט זה חשוב לא רק כהסבר על הדגל. הוא מראה את הפער בין הסמלים למציאות: מבחינה חיצונית המחוז האוטונומי היהודי ממשיך להשתמש בדימויים יהודיים ותנ”כיים, אבל למעשה נשאר אזור דל אוכלוסין במזרח הרחוק של רוסיה, שכעת נמצא גם בין הפגיעים ביותר מבחינת הגירעון התקציבי.
מה מראה המספר 56 אזורים
העובדה המרכזית בסיפור הזה היא לא הגירעון עצמו, אלא מהירות התפשטותו.
במשך ארבע שנות מלחמה מספר האזורים הרוסיים שמדווחים על גירעון תקציבי ברבעון הראשון גדל כמעט פי עשרה. בשנת 2022 דובר על כמה שטחים. בשנת 2026 — כבר על רוב האזורים, אם מסתכלים על המערכת הרוסית ללא הוויטרינה הפוליטית וההצהרות הרשמיות על “חוזק הכלכלה”.
לפי פרסומים רוסיים בציטוט למבקר המדינה, הגירעון הכולל של האזורים שנכנסו למינוס התקרב ל294 מיליארד רובל. עם זאת, התקציבים האזוריים המאוחדים עדיין שמרו על עודף, אך הוא הצטמצם באופן חד בהשוואה לשנים קודמות.
זה מה שחשוב להבין. המערכת עדיין לא קרסה, אבל רזרבת החוזק שלה מתמעטת במהירות. הבעיה כבר לא נראית ככשל מקומי באזור אחד או שניים חלשים. היא הופכת למגמה כללית.
המצב הקשה במיוחד, לפי הנתונים שפורסמו, נרשם במחוז האוטונומי היהודי, מחוז קמרובו, מחוז וולוגדה ורפובליקת קומי. באזורים אלה הגירעון בולט במיוחד ביחס להכנסות העצמיות ממסים ולא ממסים.
לקורא הישראלי יש כאן פרט נוסף. המחוז האוטונומי היהודי נשאר זמן רב יותר כסמל היסטורי-פוליטי של הפרויקט הסובייטי מאשר כמרכז אמיתי של חיים יהודיים. אבל עצם העובדה שהוא נמצא בין האזורים עם המצב התקציבי הקשה ביותר מראה: המשבר לא בוחר רק מרכזים תעשייתיים גדולים או רק פריפריה ענייה. הוא מתפשט על כל מפת רוסיה.
מדוע האזורים נכנסים למינוס
הסיבה לא מסתכמת בשורה אחת.
הכלכלה הרוסית חווה בו זמנית מספר עומסים.
- ראשית, המלחמה דורשת הוצאות עצומות על הצבא, ייצור נשק, המערכת הביטחונית, לוגיסטיקה, תשלומים לחיילים, מגויסים ומשפחות ההרוגים.
- שנית, המרכז הפדרלי מפנה יותר ויותר משאבים לכיוון הצבאי והתחומים הקשורים אליו.
- שלישית, האזורים מקבלים התחייבויות נוספות. הם נאלצים להשתתף בתשלומים, לתמוך בקמפיינים גיוסיים, לכסות את ההשלכות החברתיות של הגיוס, לממן פרויקטים תשתיתיים ו”חסותיים” נפרדים בשטחים הכבושים הזמניים של אוקראינה.
במקביל, החלק ההכנסות של התקציבים האזוריים גם הוא הופך לפחות יציב. מקורות עסקיים רוסיים מציינים ירידה בהכנסות ממס רווח, במיוחד באזורים הקשורים לכרייה, מתכות, יצוא ותעשייה. סנקציות, שינוי לוגיסטי, תלות בהזמנות צבאיות והטיית הכלכלה לכיוון המגזר הביטחוני יוצרים מצב שבו ענפים מסוימים מקבלים כסף, והכלכלה האזרחית מאבדת בהדרגה את האיזון.
כך נוצרת מלכודת צבאית טיפוסית: המדינה עדיין יכולה להראות צמיחה של מדדים מסוימים בזכות הוצאות ביטחוניות, אבל איכות הצמיחה הזו הופכת למסוכנת. הכסף הולך לייצור מלחמה, ולא לפיתוח חיים אזרחיים נורמליים.
נאנווסטי — חדשות ישראל בוחנת את הנושא הזה לא כחשבונאות פנימית רוסית, אלא כחלק מתמונה רחבה יותר. רוסיה ממשיכה להיות גורם במלחמה נגד אוקראינה, ביחסים עם איראן, באנרגיה, בביטחון בינלאומי. לכן השאלה כמה זמן המערכת הרוסית מסוגלת לממן את המלחמה בלי להרוס את המנגנונים הפנימיים חשובה גם לישראל.
על מה משלמת העומק הרוסי
תושב רגיל של אזור רוסי רואה לעיתים רחוקות את הגירעון התקציבי ישירות. הוא לא מקבל מכתב עם הנוסח: “בית החולים שלך לא ישודרג בגלל המלחמה”. אבל ההשלכות מופיעות אחרת.
בהתחלה נדחה תיקון הכביש.
אחר כך מצטמצמות תוכניות הפיתוח המקומיות.
לאחר מכן בית החולים מקבל פחות כסף לציוד, בית הספר — לתיקון, העירייה — לתשתיות ציבוריות. במקום כלשהו מפסיקים לחדש את התחבורה הציבורית. במקום כלשהו החוב האזורי גדל. במקום כלשהו הרשויות מתחילות לחסוך במה שלא נותן אפקט פוליטי מיידי, אבל קובע את חיי האנשים בעוד שנה, שלוש או חמש שנים.
כך נכנסת המלחמה לשגרה.
לא רק דרך הודעות על נפגעים, גיוס ותעמולה. היא נכנסת דרך כבישים שבורים, תורים במרפאות, תוכניות סגורות, תשתיות שחוקות, הידרדרות בחינוך והרס איטי של מה שאמור היה לשרת חיים שלווים.
עבור הקרמלין המלחמה נשארת שאלה של יוקרה אימפריאלית ושליטה. עבור תושבי האזורים היא הופכת בהדרגה לשאלה של איכות המים, זמינות הרופא, מצב בית הספר והיכולת לנסוע בכביש תקין.
מדוע זה חשוב לאוקראינה ולישראל
לאוקראינה הנתונים הללו מראים שהמלחמה אכן מתישה את המערכת הרוסית, גם אם זה לא קורה במהירות שהיינו רוצים. מוסקבה יכולה להמשיך בלחץ הצבאי, להגדיל את ייצור הנשק ולהחזיק את החזית, אבל מחיר הקורס הזה מועבר יותר ויותר לתוך המדינה.
לישראל התמונה הזו גם היא חשובה.
רוסיה לא מבודדת מהמזרח התיכון. היא קשורה לאיראן, שומרת על השפעה באזור, משתתפת במשחקים דיפלומטיים בינלאומיים ומנסה להשתמש בסכסוכים סביב ישראל כחלק מהמדיניות האנטי-מערבית שלה. לכן היציבות הכלכלית של רוסיה — זו לא רק נושא אוקראיני. זו שאלה של כמה משאבים מוסקבה תוכל להשקיע בבריתות, לחץ, תעמולה, תמיכה צבאית בשותפים וערעור יציבות באזורים שכנים.
אבל כאן יש ניואנס חשוב. בעיות תקציביות של האזורים לא אומרות שרוסיה תפסיק את המלחמה מחר. מערכות אוטוריטריות לעיתים קרובות מסוגלות להפיץ את הכאב למטה לאורך זמן: מהמרכז לאזורים, מהאליטות לאוכלוסייה, מהתקציב הצבאי לתוכניות אזרחיות.
במילים אחרות, הקרמלין יכול להמשיך במלחמה, תוך כדי החמרת חיי האזרחים שלו. עבור מערכת כזו זה לא סתירה, אלא מודל עבודה.
מה יהיה הלאה
אם המגמה תימשך, האזורים הרוסיים יעמדו בפני בחירה בין חובות, צמצום הוצאות ותלות מלאה במרכז הפדרלי. והמרכז הפדרלי, בתורו, יבחר יותר ויותר בין מלחמה לפיתוח אזרחי.
בינתיים, העדיפות ברורה.
הכסף הולך לשם, שם הם עוזרים להמשיך במלחמה, להחזיק את המערכת הביטחונית ולהראות “עוצמה” חיצונית. והתשתית האזרחית נשארת ברקע. זה אולי לא נראה כמו קריסה חדה, אבל תהליכים כאלה לעיתים קרובות יוצרים התדרדרות עמוקה — איטית, לא תמיד נראית בשנה הראשונה, אבל קשה לשיקום.
נאנווסטי — חדשות ישראל תמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה, כי ההתשה הכלכלית של רוסיה קשורה ישירות למלחמה נגד אוקראינה ולמאזן הכוחות באזורים החשובים לביטחון הישראלי.
המסקנה העיקרית פשוטה: המלחמה שהקרמלין מוכר לרוסים כמאבק על גדולה, חוזרת אליהם יותר ויותר בצורת מינוס תקציבי. לא בסיסמאות טלוויזיוניות, אלא בהוצאות האמיתיות של האזורים, בתוכניות המצומצמות, בתשתיות השחוקות ובחיי היומיום של העומק הרוסי.
וככל שהמלחמה נמשכת, כך יהיה קשה יותר להסתיר את מחירה האמיתי.
…
אורי גלר, טראמפ ו”נשק בתדר נמוך”: איך גרסה מוזרה הגיעה לחדשות בישראל - 23 יוני 2026, 13:07,
- Новости Израиля
יהודים מאוקראינה: אהרון דוד גורדון – שורשים אוקראינים של האידיאולוג הציוני ותולדות “גורדוניה” - 22 יוני 2026, 20:48,
- Новости Израиля
ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22 יוני 2026, 20:48,
- Новости Израиля